• אורלי עובדיה

הסיפור האישי של איה אלברט ויצנר

שלום לכל הנשים החזקות, השומרות בעבר ובהווה.

החלטתי לשתף מעט מסיפור השמירה שלי, אולי במקרה יש פה מישהי שזה יתן לה קצת כוח..מעט ארוך..אבל היי, אתן בשמירה, יש לכן זמן :)

אז שמי איה, בת 36, כרגע בהריון הרביעי שלי. (לא בשמירה כרגע, אבל מאוד שומרת על עצמי עם הקורונה ..). הריון רביעי, אבל בבית יש ילד אחד, פלא ואהבת חיי. את ההריון הראשון איבדתי וגם את השלישי.

כשנכנסתי להריון עם בני (ב2016), התרגשתי כל כך!! זה היה אחרי שנתיים של דיכאון שהגיע אחרי ההפלה. כל ההתחלה הייתי נרגשת ומפוחדת באותה הנשימה. זה היה הדבר הכי חשוב עבורי. הרגשתי נורא, לא הפסקתי להקיא, הייתי חלשה ועייפה. אבל בכל פעם שהקאתי, אמרתי תודה. כי ידעתי שזה אומר שהכל בסדר..

בוקר אחד,ביום שנכנסתי לשבוע 15, נכנסתי להתקלח. הדבר הבא שאני זוכרת זה את הכלב שלי מזיז אותי ונובח בקולי קולות, אותי שוכבת על רצפת המקלחת, מים משפריצים לכל עבר והידיים שלי בתנוחת טטריס לא אנושית. לקח לי כמה שניות, להיזכר שאני בהריון ואז התחלתי לצרוח כדי שבן זוגי יתעורר. מיד נתתי לו הוראה להתקשר לאמבולנס כי הרגשתי שמשהו לא טוב קרה. ואז..אחרי דקה הגיעו הכאבים. אממממממממא איזה כאבים.


לצוות האמבולנס לקח נצח להרים אותי מהרצפה לאלונקה. כל הנסיעה לבית החולים בכיתי ופחדתי כל כך שאיבדתי את העובר. זה כל מה שחשבתי עליו, על אף כאבי התופת שחוויתי.

בחדר הטראומה, צוות שלם קיבל את פניי, הם דאגו לכתף, לראש..אני רק רציתי לדעת מה עם העובר. עד שגניקולוג מהמם אחד הסתכל לי בעיניים, אמר לי "יש דופק. העובר בסדר. עכשיו את תטפלי בעצמך ואני מבטיח לך שאנחנו נבדוק אותו שוב ושוב". ואז התפניתי להרגיש את הכאב על אמת. אל אלוהים. שברתי את הכתף מאוד קשה. לא היתה ברירה, נתנו לי מורפיום. מפני שפוניתי עירומה לגמרי, הביאו לי בגדים ממחלקת אבידות והלבישו אותי. שמעתי צרחות קורעות לב במיון. מסתבר שהן היו שלי. אחרי יממה מזעזעת וקשה שוחררתי הביתה. זהו,מאותו הרגע ועד שהפכתי לאמא בשבוע 40 בדיוק, הייתי בבית/ בבתי חולים.

בשבוע 17 עברתי ניתוח בהרדמה מלאה וקיבלתי פלטינה ו9 ברגים בכתף. הייתי בפחדים מטורפים. זה היה הניתוח הראשון שלי ועוד בהריון. בעזרת המטפלת שלי והרבה דמיון מודרך, נכנסתי אליו, רועדת אך בטוחה שיהיה בסדר.

כשהגעתי לביקורת, והורידו לי תחבושות, הסתבר שכל המקום הזדהם. יאללה עוד אישפוז. אנטיביוטיקות, משחות, עירויים..

עברתי במהלך ההריון עשרות צילומי רנטגן ונטלתי כמה חודשים משככי כאבים נרקוטיים חזקים מאוד. בואו נגיד שכל פעם שבקבוצת נשים מישהי כותבת כמה היא מפחדת לקחת כדור אקמול בגלל ההריון, אני קצת צוחקת לעצמי..

לא יכולתי להיות עצמאית בשום דבר. קילחו אותי. האכילו אותי. ניגבו לי את התחת (סליחה אבא ובן זוג אהובים...יש דברים שלא נוכל להחזיר אחורה במערכת היחסים שלנו..), הלבישו אותי, סירקו אותי...הכל. איבדתי את עצמי, את כל יכולותיי הפיזיות לתקופה ארוכה מאוד. ארוכה מדי. הבית התמלא בכסא גלגלים וציוד זקנים מ"יד שרה".



ואז....התעלפתי שוב. ושוב...וכוס אומו העולם. קיבלתי שמירה מרופא שזאת משימה בלתי אפשרית להוציא ממנו שמירה. ולא הייתי צריכה אפילו לבקש. אז לי הייתה שמירה קצת מוזרה- לי אסור היה להיות לבד. בכלל. בכלל. כאילו, אם אני שוכבת על הספה ולא זזה, אז אני יכולה, אבל אסור היה לי לזוז שני צעדים מבלי שיהיה לצידי מישהו שיתפוס אותי במקרה הצורך. חצי שנה לא הייתי רגע לבדי. היו לזה יתרונות, לא יכולתי לשקוע בתהומות הדיכאון..כי אנשים דאגו לי. דיברו איתי. הצחיקו איתי. זה היה הדבר שהכי עזר לי מהכל. אנשים.

התחלתי פיזיותרפיה רצחנית. 3 פעמים בשבוע בבית החולים עם פיזיותרפיסטית קשוחה ממש שכל מטרתה הייתה שאני אצליח להחזיק את התינוק שלי כשיצא ממני. סבלתי כל כך. חוויתי כאבים חזקים וקשים . התאמנתי ובכיתי תוך כדי.



או אז..הגיע הדובדבן בקצפת- סוכרת הריון :)

יממה שכבתי בוכה מתחת לשמיכה ואז החלטתי שזאת מתנה. הרי יכולתי לצאת בקלות מההריון הזה ענקית. הרי לא זזתי כמעט והכל עשו עבורי ומה יותר מנחם מאוכל?! הרי הגיע לי!! כל כך הגיע לי לאכול מלא דברים טעימים!!!!! לא היה פשוט לשמור כשאני לא יכולה לבשל..

זה כמעט נגמר חברות...כך חשבתי. או אז החליט בן זוגי לקרוע את המיניסקוס בברך, לעבור ניתוח ולהיות בעצמו מושבת לכמעט חודשיים. אוייייי כמה כיף שזה היה. כמה צחוקים היו פה. ודמעות. וקשיים.

לא האמנתי כבר כמה אפשר להעמיס על ההריון הזה, שגם ככה, התחיל מחשש גדול. בן הזוג, שסעד אותי, היה צריך עכשיו עזרה בעצמו.

איך זה נגמר ?

בלידה טבעית, מדהימה, ללא אפידורל- כי מי צריכה אפידורל אחרי שחוותה כאבי תופת שכאלה ?!.

את הילד שלי הצלחתי להחזיק, להניק במשך שנתיים וחצי, לחבק בלי סוף.הוא היום בן 3.4. ומצפה לאח..

קיבלתי שתי מתנות- ילד וצלקת. שתמיד מזכירים לי, שאי אפשר לתכנן הכל בחיים ושאני הרבה יותר חזקה ממה שאני חושבת.

אני מאחלת לכל אחת מכן, להקיף את עצמכן בתקופה המורכבת הזאת של שמירה, באנשים שעושים לכן טוב. שבאים לעזור מהלב, בלי להתחשבן. שתזכרו שאתן אמיצות וחזקות ושאתן הרבה יותר חזקות ממה שאתן חושבות.

מצרפת קצת תמונות מאותה התקופה. החיוכים, הם לא זיוף. הם כי מי שהיה איתי הצליח לעודד אותי, להצחיק אותי ולעזור לי לחייך, גם כשכל מה שרציתי זה לברוח אל מתחת לשמיכה ולרחם על עצמי.



הישארי מעודכנת